הוא שבר את האמון שלך,
אבל כמה שנים עוד תתני למעשה שלו להחזיק אותך?

חייתם חיים שלמים יחד.
חוויות משותפות, ילדים וזיכרונות.
ראית את עצמך מזדקנת איתו.
הולכת איתו יד ביד אל השנים הבאות.

ואז ביום אחד,
העולם שהכרת נסדק.

את מגלה את האמת.
הוא הסתיר.
הוא בגד באמון שלך.

ופתאום את נשארת עם כל השאלות.
איך לא ראיתי?
איך לא הרגשתי?
איך יכולתי לסמוך עליו כל כך?
והכעס..
הכאב..
המחשבות עליו ועליה....
הרצון שהם יבינו על בשרם כמה הם פגעו בך.

אנחנו בפתחו של יום כיפור.
יום שמזמין אותנו לעצור לרגע ולשאול,
האם הגיע הזמן לשחרר?
לא עבורו,
עבורך.

כי לסלוח לא אומר להגיד שמה שהוא עשה היה בסדר.
זה לא אומר לשכוח.
וזה בוודאי לא אומר שאת צריכה להחזיר אותו לחייך.

סליחה יכולה להיות הרגע שבו את מפסיקה לתת לפגיעה מקום מרכזי בחייך.
כי כל פעם שאת חוזרת לשם את בעצם ממשיכה לקשור את עצמך לסיפור שכבר נגמר.
הסליחה העמוקה ביותר היא בכלל סליחה לעצמך.

לסלוח לעצמך שלא ראית.
שלא הרגשת.
שסמכת
שהיית טיפשה.
לחבק את האישה שהיית אז
ולהסכים לסגור את הפרק הזה.

כי הסליחה היא לא המתנה שאת נותנת לו.
היא החופש שאת מחזירה לעצמך.

ומה מונע ממך גם היום לסלוח?